<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"ק</h1>
<h2>דף יט:</h2>
[ב"ק כ"ו ע"ב] ולא הכיר בה מעולם, כגון שהניחה לו אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן וכשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חברו לענין נזקין חייב דהא רבינן [שוגג כמזיד] ואונס כרצון, ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביביו ובא אדם וישן אצלו וסימא הישן עין זה שפטור, דלא מחייבינן ליה שיתן לזה המשנה, ואין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן הוא המועד. אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שינוי עבד. ואי איכא לדמויי כך מדמינן, אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה. לענין ד' דברים פטור, כדאמרינן דלא מיחייב אלא או במזיד או בשוגג קרוב למזיד והא לאו קרוב למזיד הוא שהרי לא הכיר בה מעולם. לענין שבת כלומר שהעבירה ארבע או זרקה ארבע אמות או עשה חבורה באותו אבן כשנפלה מחיקו פטור דמלאכת מחשבת בעינן באסורי שבת דילפינן ממלאכת המשכן דכתיב בה [שמות ל"ה] מלאכת מחשבת, משום דכתיב פרשת משכן סמוכה לפרשת שבת ללמד מלאכה שנתכון לה אלא כסבור שהיום חול או סבור דמלאכה זו מותרת אבל האי לא נתכון לשום מלאכה בעולם. לענין גלות, כגון אם נפלה על האדם ומת פטור דגבי גלות כתיב [במדבר ל"ה] ומכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא היכא דהואי לו ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. לענין עבד, אם נפלה על עבדו וסימת את עינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן, דלרשב"ג פטור דהא בעי כונה לשחתה ולא נפיק לחירות שהרי לא הכיר בה מעולם, לרבנן דלא בעי כונה אלא כיון שיש לו דעת הוה ליה לעיוני שלא יסמאנה ולא נשמר כאלו נתכון (דמהכ') [דמי, הכא] נמי יצא לחירות.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ק נ"ד ע"ב] אחד השור ואחד כל בהמה וכו' לנפילת הבור, דאע"ג דכתיב בהו שור וחמור מרבינן כל מיני הבהמות והחיות והעופות דכתיב [שמות כ"א] כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים משמע ובלבד בעלי חיים, ועבד ואמה דאית להו בעלים מתמעטין משום פרטא דשור ולא אדם, וכלים מפרטא דחמור. להפרשת הר סיני, דכתיב [שם י"ט] אם בהמה וחיה בכלל בהמה ואם לרבות את העופות. לתשלומי כפל, דכתיב [שם כ"ב] על כל דבר פשע, על כל דבר שיש לפשוע בו, אבל תשלומי ד' וה' לא קחשיב דמקראי ילפינן שאינו נוהג אלא בשור ושה בלבד. להשבת אבדה, דכתיב [דברים כ"ב] לכל אבדת אחיך. לפריקה, דכתיב [שמות כ"ג] כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וטעינה נמי דכתיב [דברים כ"ב] נופלים בדרך הקם תקים [עמו] דנופלים משמע דרמו טועניהו באורחא ומצטער בעל החמור שאין לו מי שיעזרהו [להטעין] סחורתו על בהמתו, ילפינן חמור חמור לג"ש משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן דכתיב [בה] וכל בהמתך וכל רבויא הוא אפילו עופות ואף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. לחסימה, דכתיב [שם כ"ה] לא תחסם שור בדישו ילפינן מג"ש שור (וחמור יחדו וילפינן שור) שור משבת. [לכלאים], משמע בין כלאים דחרישה דכתיב [שם כ"ב] לא תחרוש [בשור] ובחמור יחדו וילפינן שור שור משבת (דמשמע) [ומשמע] נמי כלאים דהרבעה דכתיב [ויקרא י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים וילפינן בהמתך בהמתך משבת. ולשבת, מפורש דכתיב [דברים ה'] וכל בהמתך וכל רבויא הוא ומרבי כל בעלי חיים. א"כ למה נאמר שור או חמור מאחר דמרבינן חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהוה בדבר הרגיל להשתמש בו יותר מבשאר חיות ובהמות.
